פסק-דין בתיק עח"ק 28178-11-11

השופט ר' שפירא [אב"ד]:

הערר בתמצית:

בפנינו ערר של תאגיד המים והביוב מי חדרה בע"מ (להלן: "התאגיד") נגד החלטת המשיבה על גובה חיוביו של התאגיד בהיטל הפקת שימור והיטל הפקת טיוב לשנת 2010, שהוטלו מכוח סעיף 117 לחוק המים, התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המים").

יצויין כבר עתה כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי לכלל דעה כי יש מקום לקבל את הערר, כפי שיפורט בהמשך.

יצויין כי ב"כ הצדדים הצהירו לפרוטוקול בדיון שהתקיים ביום 16.10.12 כי הם מסכימים שבית הדין למים ייתן פסק דין על בסיס הטיעונים שהוגשו לבית הדין והטיעונים שהושמעו לפרוטוקול. עוד הודיעו ב"כ הצדדים, בשים לב לפטירתו המצערת של חבר המותב מר הרמלין, כי מוסכם עליהם שפסק הדין יינתן ע"י מותב קטוע כמשמעו בסעיף 17(א) לחוק בתי הדין המנהליים, התשנ"ב - 1992.

טענות הצדדים

התאגיד טוען כי בשנת 2009 הנפיקה לו המשיבה רישיון להפקה והספקת מים בכמות של 930,000 מ"ק כהפקת שימור . לעומת זאת, בשנת 2010 נשלח אל התאגיד רישיון הפקה חדש בו לא הופיעה כמות השימור שניתן להפיק. נטען כי מאחר שברישיון לשנת 2010 לא נרשמה כמות הפקת השימור, סבר התאגיד כי גם לשנה זו הוקצתה לו כמות של 930,000 מ"ק כהפקת שימור, אך להפתעתו של התאגיד, בהודעת המשיבה על חובת תשלום היטל הפקה לשנת 2010 נרשם לראשונה ובדיעבד כי הכמות שהוקצתה לתאגיד כהפקת שימור עומדת על 360,000 מ"ק מים ובהתאם לכך חוייב התאגיד בסך של 1,995,780 ש"ח לאור החריגות מהכמות שהוקצתה. נטען כי המשיבה מעולם לא פנתה לתאגיד ואף לא רמזה כי בכוונתה לצמצם את הכמות המוקצית ואין כל סיבה המצדיקה את צמצום הכמות. עוד נטען כי סעיף 30 לחוק המים מחייב את המשיבה לפנות אל בעל הרישיון טרם שינוי תנאי מתנאי רישיון ההפקה. נטען כי המשיבה לא עמדה בחובה זו ולא יידעה את התאגיד כי בכוונתה לשנות את תנאי הרישיון. נטען כי הלקונה שברישיון לשנת 2010 יצרה בפני התאגיד מצג לפיו גם לשנה זו הוקצו לו 930,000 מ"ק וכי התאגיד הסתמך על מצגי המשיבה ועשה שימוש בכמות של 930,000 מ"ק.

עוד טוען התאגיד כי לגבי הפקת טיוב ברישיון ההפקה לשנת 2010 הוקצו לו 1,250,000 מ"ק מים לצורכי הפקת טיוב, אך במהלך שנה זו הפיק התאגיד 1,481,000 מ"ק לצרכי הפקת טיוב (וגם בשנת 2009 הפיק התאגיד כמות דומה). נטען כי לאור הפער בין הכמות המוקצית לבין היקף הפקתו של התאגיד נדרש התאגיד לשלם תוספת של כ- 1,216,000 ש"ח. התאגיד טוען כי למים המטוייבים תרומה רבה למשק המים, שכן השימוש בהם לרבות לצורכי השקייה וגינון מאפשר את הפחתת צריכת המים ממאגרי המים הדלים שבארצנו. התאגיד טוען כי ראייה לחשיבות שמעניקה המשיבה להפקת מים מטוייבים הינה רישיון ההפקה לשנת 2011 הכולל תוספות בהפקת טיוב והפקת שימור. נטען כי גם בשנת 2010 היה על המשיבה להקצות לתאגיד כמות גדולה יותר עבור הפקתם של מים לטיוב וביחס שווה לכמות שהופקה על ידי התאגיד בפועל. התאגיד טוען כי אף פנה למשיבה בבקשה להגדיל את היקף ההקצאה ונציג המשיבה אף הביע הסכמתו למבוקש בעל פה, אך בפועל נותרה ההקצאה על 1,250,000 מ"ק מים ולכן חוייב התאגיד בתוספת של 1,216,000 ש"ח עבור תעריף חריגה או לחילופין בסך של 958,000 ש"ח בגין תעריף הפקת עידוד, תוספת שלא הייתה נדרשת לו הייתה המשיבה מעדכנת את הכמות המוקצית כנדרש. נטען כי התאגיד "נענש" בגין הפקת מים מטוייבים בכמות גדולה, זאת חרף התועלת שבדבר ותרומתם של המים המטוייבים למשק המים, ולמרות שברישיון ההפקה לשנת 2011 כן הכירה המשיבה בתרומה זו.

כן טוען התאגיד כי בלא אותן חריגות מהכמויות שהוקצו לו עבור הפקת טיוב והפקת שימור לא היו מסופקים מים לחלק מתושבי העיר חדרה וצרכני התאגיד וזאת מן הטעם שחיבורי המים הקיימים מאת חברת מקורות אינם מספקים ולכן היקפי הפקות הטיוב והשימור היו הכרחיים.

המשיבה טוענת כי ההיטלים הוטלו כדין ובסמכות ואין כל עילת התערבות בהחלטת המשיבה.

בכל הנוגע להפקת השימור טוענת המשיבה כי כמות המים להקצאת שימור נקבעת על פי כושר ההפקה של כלל המתקנים הנמצאים באחריותו של מפיק עירוני כאשר לכל קידוח יש כושר הפקה לשעה, כפול 1000 שעות, זו הפקת השימור של אותו הקידוח. התאגיד הינו בעל 6 בארות פעילות, אשר בחלקן איכות המים ראויה לשתייה ובחלקן מדובר בבארות שהמים המופקים עוברים תהליך טיוב למי שתייה. נטען כי לקראת הוצאת הרישיון לשנת 2009 נשלח למפיקים מכתב עם פירוט הקידוחים הפעילים כפי שהיה רשום אצל המשיבה, בציון כושר הפקה מותקן, קרי, סכום של כל הספיקות של הקידוחים הפעילים. כן נטען כי בתגובה למכתב המשיבה שלח התאגיד מכתב מיום 20.1.09 לנציגת המשיבה ובמכתב עדכן התאגיד את נתוני כושר ההפקה של כלל הקידוחים אשר נמצאים בבעלותו, תוך שהוא מבקש במכתבו לתקן את הנתונים ולחייב לפי המצ"ב. בהתאם למפורט במכתב הדיווח עולה כי כושר ההפקה של כלל מתקני העורר הינו בסך 540 מק"ש. על כן, נטען כי השינוי בכושר ההפקה התבצע בהתאם לבקשת התאגיד.

המשיבה טוענת כי כפי שניתן לראות ממכתב הדיווח, שהתאגיד לא צירפו לערר, לתאגיד ישנם 2 סוגי מתקני קידוח: האחד עם מתקן טיוב והשני ללא מתקן טיוב. נטען כי כאשר למפיק יש מספר קידוחים, מחברים את מספר הספיקות ונותנים כושר הפקה כולל. מאחר שהיטל ההפקה עבור הפקה עם מתקן טיוב נקבע לתעריף "0", פטור מלא מתשלום, ללא קשר למדרגת החיוב, כאשר יש למפיק מתקן טיוב, בו הוא כבר מקבל הטבה, לא נותנים לו להפיק הפקת שימור מקידוחים אחרים. לכן כאשר התאגיד כתב מכתב וציין 540 מק"ש, מתוכם 170 מק"ש ממתקן טיוב, יש להפחית מתוך 540 מק"ש את אותם 170 מק"ש של מתקן הטיוב ו-10 מק"ש של באר שלא אמורה לספק מי שתייה. על כן, בשנת 2010 עודכנה לתאגיד הפקת שימור בנפרד עבור קידוחים ממתקני טיוב וקידוחים ממתקנים ללא טיוב. בהתאם להגדרת הפקת שימור בתוספת השנייה עודכנה כמות ההפקה של התאגיד וצומצמה בהתאם למספר הקידוחים השפירים המספקים מים לבית (ללא מתקני הטיוב) אשר הוגדרו כפעילים ועודכנו ל-3 וכושר ההפקה הפעיל עודכן ל- 360 מק"ש.

בנוסף טוענת המשיבה כי במהלך השנה קיבל התאגיד 2 הודעות מאת המשיבה (מיום 21.9.2010 ומיום 25.10.2010) המציינות את כמות המים שנוצלו ומתריעות על שיעור הפקת מים הקרוב להקצאה.

המשיבה מציינת כי בין המסמכים בתיק נמצא מכתב מאת ג. ברנשטיין, מנהל תחום (רישוי מתקנים והפקה) מיום 1.11.2010 הנוקב בכושר הפקה מותקן המסתכם ב- 670 מק"ש. לטענת המשיבה מכתב זה הוצא בטעות ככל הנראה, אינו רלבנטי נוכח דיווח העורר ולא היווה וממילא לא נטען כי היווה משמעות כלשהי בזמנים הרלבנטיים ובכלל. נטען כי מכתב זה התבסס על הנתונים לפני העדכון והוצא במטרה להבהיר את החלוקה בהפקת שימור בין קידוחים רגילים ומטוייבים.

בכל הנוגע להפקת הטיוב טוענת המשיבה כי אמנם מדיניות המשיבה מעודדת שימוש במים מטוייבים אך גם מים אלו מסופקים ממי אקוויפר אשר שאיבת יתר יכולה להביא לנזקים נוספים ואף גדולים מהקיימים. נטען כי התנגדות המשיבה להפקת יתר מקידוחי טיוב, באר ג' ובאר ברנדיס מוצגים במכתבי ההתראה מטעם המשיבה (מתאריכים 21.9.2010 ו- 25.10.2010) בהם הובהר לתאגיד כי ניצל את מירב הקצאתו והינו נדרש לנקוט בכל האמצעים למניעת חריגה. נטען כי אין קשר בין עידוד יוזמת הטיוב של המשיבה לבין העובדה שהתאגיד צריך לעמוד בהקצאת כמות המים המותרת להפקה בהתאם לרישיון, גם אם מדובר בהפקת מים מטוייבים. נטען כי מי שחורג מהקצאה, ללא אישור מראש וכדין, פוגע בניהול משק המים ועלול לפגוע באקוויפר בגין שאיבת יתר ומחוייב בתשלום עבור החריגה.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל את הערר, זאת במובן שהחלטת המשיבה תבוטל והנושא יחזור לדיון אליו יזומן התאגיד להשמיע דברו. זאת משום שסבור אני כי נפלו פגמים ברישיונות ההפקה ובמכתבים שנשלחו אל התאגיד על ידי המשיבה וכי מדובר בפגמים ובאי סדרים אשר נוצרו, ככל הנראה, מהמעבר להפקת והספקת המים באמצעות תאגיד המים במקום העירייה, וכי אי סדרים טכניים אלה גרמו לחיוב התאגיד בסכומים עצומים בשל חריגות. סבורני כי בנסיבות העניין אין זה הגיוני וסביר להשאיר את החיובים על כנם.

בכל הנוגע להפקת השימור יש לקבל את טענת התאגיד לפיה נפל פגם בכך שהמשיבה שלחה לתאגיד בשנת 2010 רישיון הפקה בו לא הופיעה כמות השימור שניתן להפיק. למרות שיש לקבל את טענת המשיבה, לפיה במכתבו של התאגיד מיום 20.1.09 לנציגת המשיבה עדכן התאגיד את נתוני כושר ההפקה של כלל הקידוחים אשר נמצאים בבעלותו, תוך שהוא מבקש במכתבו לתקן את הנתונים ולחייב לפי המצ"ב. בהתאם למפורט במכתב הדיווח עולה כי כושר ההפקה של כלל מתקני התאגיד הינו בסך 540 מק"ש. על כן, יש לקבל את טענת המשיבה כי החישוב בוצע על פי מכתבו של התאגיד, ממנו עולה כי כושר ההפקה של כלל מתקני התאגיד הינו 540 מק"ש וכאשר מפחיתים מזה 170 מק"ש המופקים ממתקן טיוב ו-10 מק"ש של באר שלא אמורה לספק מי שתייה, יוצא שכושר ההפקה בכל הנוגע להפקת שימור עומד על 360 מק"ש. על כן, לכאורה, יש לקבל את טענת המשיבה כי השינוי בכושר ההפקה התבצע בהתאם לבקשת התאגיד.

עם זאת, למרות האמור במכתבו של התאגיד ולמרות שהחישוב לשנת 2010 בוצע, ככל הנראה, בהסתמך על מכתבו של התאגיד עצמו, עדיין נפל פגם בכך שברישיון לשנת 2010 לא נרשמה כמות הפקת השימור. על פי סעיף 24 לחוק המים, הרישיון צריך לציין את כמות המים המותרת להפקה. על כן, נפל ברישיון ההפקה פגם היורד לשורשו של עניין שכן לא צויינה בו כמות המים המותרת להפקה.